יום הזיכרון – טייסת 106, תל-נוף
מידי שנה מגדירים לנו בטייסת נושא לדבר עליו ביום הזיכרון.
לצערי, לא זכה אורי להיות תקופה משמעותית בטייסת 106.
תקופת ההכשרה שלו כלוחם היתה קצרה ולכן הדברים שאני
מביאה כאן לקוחים משיחות עם חברים מכוננים, אפרת הפקידה
שעדיין מחכה שאורי ירד מהטיסה האחרונה ויבוא לעזור לה
עם המפות במשרד ובעיקר – אירוע אחד שהתרחש במלאות
3 שנים לנפילתו של אורי.
חבריו הנווטים התכנסו בבית-הלוחם בחיפה והעלו מופע לזכרו
המופע נקרא " סדנת החיים הטובים על פי אורי".
החברים מספרים על עולם של הנאה וכיף ומאידך – עולם של
התנהלות אחראית בתנאי לחץ.
בתקופת הצ'קים כולם בלחץ, יושבים על הריצפה ומשרטטים
מפות, אורי מרים ראש וקורא: "עכשיו עוזבים הכל והולכים לישון.
נורית 8 שעות דולקת"…
או: "עכשיו עוזבים הכל והולכים לשקם".
בכישרון של רעיונאי (קופירייטר) ידע להמציא שמות וכינויים
לחבריו הנווטים, כינויים שנשארו עד היום.
לציפית שהביא מהבית קרא "ציפינה" ונתן לכולם להריח את
הכביסה הטרייה , להיטותו לאוכל בכלל ולאוכל ביתי בפרט
הביאה אותו להנהיג מסורות של ארוחות יום א' , עם מאכלי בית.
במסדרים הקפדניים של ימי שישי היו החברים מבקשים
מאורי לרדת ולקבל את פני המפקד, שכן, הוא היה היחיד שהצליח
להסתכל עליו בגובה העיניים – אם לא למעלה מזה.
לפעמים היה נכנס למצב "בועה" והדרך היחידה להוציא אותו
ממצב זה היתה לצעוק לו בליווי תנועות פנטומימה: "צא כבר מהבועה".
אורי היה ילד של הומור וניסוחים מבריקים. נזכרתי השבוע בבדיחה
שסיפר לי פעם: הגיע הסתיו וכל עלי העץ נשרו. רק עלה אחד קטן
התעקש להישאר על העץ. אמרו לו: עלה עלה, לא שמעת שהגיע
הסתיו. מה אתה עושה שם על העץ?
והעלה ענה (במבטא): "אני ע ל ה חדש"….
הנווטים סיפרו על זיכרונות המעלים חיוך על השפתיים , כי זה
מה שהגעגוע עושה: הוא בונה זיכרון שרוצים לשמר.
בבית כמו בטייסת, היה אורי אותו האדם, אותן התנהגויות.
הוא נהג להכין ארוחות ערב רומנטיות לשירי.
יכול היה לבקש באמצע הלילה "משהו קטן לאכול" כדי להביא
לשירי העובדת על דגמים במעבדה של הפקולטה לארכיטקטורה
( במקרה חדר 106).
אנחנו מאבדים מישהו ונדרשים להתגבר על החורף הראשון
בלעדיו, על האביב הראשון, אח"כ על הקיץ הראשון והסתיו הראשון.
ובתוך כך, להתגבר על ימי ההולדת שלו – שלנו, כל מאורע שמזכה
אותנו בברכת מזל טוב.
את "חלוקת הקשב" היה ממשיך גם בבית: בסופי שבוע, שוכב
לו לרוחב הספה, ידו האחת מחזיקה בשלט של הטלויזיה ומעבירה
תחנות וידו השנייה מלטפת את חדו"א הכלבה…
לפני כחודש נולד לתומר ורד, מהנווטים, בן. ונקרא שמו: אוריה.
לפני כשבועיים נולד לנו- נכד, אותו לא יזכה דוד אורי להכיר.
הזמן משמר כמוסות בלתי מתכלות. כי לא חשוב כמה ימים עברו,
בסופו של דבר נגיע תמיד לנקודה שמחזירה אותנו לאחור,
כי לתוך הכמוסה הזו הוחדרה גם החד-פעמיות של האהבה לאדם
שאיבדנו, החד פעמיות של פניו, של גוון קולו בקוראו בשמנו,
או אכזרי יותר: כשהוא אומר לנו שהוא אוהב אותנו באותו
חיוך נפלא שבזכותו סלחנו לו בהזדמנויות רבות אחרות בחיים.
ילד ענק, עוצמה פיזית עם רכות, חן, יושר, שלימות וחוש הומור
מופלא.
נזכור בגעגועים ובאהבה !!!
אמא כרמלה