Blog

9 שנים | אלדד פלד

בשלהי חודש פברואר – תחילת מארס, לובש המדבר למספר שבועות ירוק.
הפריחה בשיאה ופרחי הבר ממלאים את מרחבי המדבר כאילו מדובר בעניין שבשגרה.
גבי המים מתמלאים וחיות הבר מסתובבות באין מפריע. שלוות אלוהים שרק מי שנמצא בתוכה יכול להבין את עוצמתה.

גליה ואני היינו שם בתוך אותה שלווה, זוג צעיר שזה עתה נישא, בתחילת דרכו,
עושה את צעדיו הראשונים, המהוססים בעולם של הגדולים.

קבענו את ביתנו במדבר.
יער יתיר ומדבר יהודה מחד – הרי חברון מאידך.
שם, במדבר הקצב שונה – איטי יותר, רגוע, מנותק.
כאן, כך סברנו, שום דבר לא יכול להפר את השקט.

כמה שטעינו.

אני זוכר שישבנו במטבח בשעת אחר צהריים. גליה ישבה על ברכי ושנינו צוחקים
צחוק מתגלגל, טהור ועמוק, צחוק אמיתי של אושר גדול והנאה צרופה. צחוק של זוג
שכל העתיד לפניו שיכול לעשות ככל העולה על רוחו, שמרגיש שהשמיים הם הגבול.
שהמציאות העגומה היא ממנו והלאה.

כמה שטעינו.

המונית שעצרה בפתח הבית לא עוררה כל חשד, מידי פעם היתה חולפת מונית ביישוב,
ראיתי אותו מנסה לפתוח את שער הברזל, קצין גבוה שמתקשה בפתיחת השער,
סיור כתובות חשבתי לעצמי – הגיעו גם אלי.
הוא הלך בצעדים בטוחים בשביל ואחריו עוד אחד ועוד אחד עם תיק של רופא.
הדפיקה בדלת – הדפיקה בדלת שהפסיקה בבת אחת את הצחוק, הדפיקה הזו בדלת
הרעידה את שלוות המדבר.
ההודעה על מותך, אורי, תפסה אותנו לא מוכנים, לכאן הרי לא מגיעות בשורות רעות.

כמה שטעינו אורי – כמה שטעינו.

ואז הנסיעה צפונה, כל כך ארוכה, ובדרך ההודעה ברדיו הותר לפרסום שמו…",
כן כן אורי זה שמך, שמך שכל כך אהבנו שכל כך הערצנו, שמך שלך בפי הקריין.

היתה זו נסיעה ארוכה מאוד.
עבורנו הזמן עצר מלכת, אבל עבור השאר – עולם כמנהגו נוהג.
אילו ידעו העומדים לצדנו בפקק איזו סערת רגשות מתחוללת במונית שלצידם,
היו קרוב לוודאי מפנים לנו את הדרך.

הגענו לחיפה, שם בבית הומה האדם אנו נפגשים עם האמת המרה והכאב הגדול
פנים אל פנים.
הבכי הבלתי פוסק, תחושת חוסר האונים והחברים הרבים שמלאו את הבית
העמידו אותנו אל מול האמת המרה.

אורי – אתה באמת איננו.

רק לפני שבועות מספר ערכנו סיור לטייסת במדבר יהודה, אתה ארגנת אותו
ואני קצת עזרתי, רק קצת.
היתה זו עבורנו הזדמנות נהדרת להכיר האחד את השני קצת יותר טוב.

ההקפדה על הפרטים, השאיפה למצוינות, למיצוי מקסימלי של כל רגע ורגע
גרמו לי להבין שאתה אדם מיוחד במינו.

מבטי ההערצה שגליה נשאה אליך בבוקר כשנפגשנו טרם היציאה לטיול הפכו
עבורי לברורים ולדומים כאחד.

הערצנו אותך אורי – היית נערץ.

השנים חולפות אורי והחלטנו לאחד הולדתה של יובל לעזוב את המדבר ולהתקרב
לאמא ואבא, העצב שנשקף מעיניהם היה כזה שלא הותיר מקום לספק – הם צריכים אותנו
על ידם, ואנחנו – גליה, יובל ואני באנו בשמחה.

דמעות העצב של אבא מהולות בדמעות של אושר מיובל גרמו לנו לסיפוק רב, גם אמא
שזוכה לרגעי חסד עת היא משמשת כמורה לציור לנכדתה הבכורה – גם היא הקלה
לכמה רגעים.

בחלוף ארבע שנים נולדה מיקה, שובבה פראית ומליאת שמחת חיים, נדמה לי וגם אם
לא יודו בכך – שיש בה משהו במיקה שלנו שמעלה בהורים זכרונות מילדותך.
השובבות והנועזות לצד הרצינות וההתמדה, גורמות להשוואה המתבקשת – יש בה
משהו ממך במיקה שלנו.

הבנות גדלות, שואלות ומתעניינות, פעם בתמונה, פעם בציור, פעם בכובע הטייסים
שלך והרבה בכנפי הטייס.
יובלי כבר בקיאה בסיפור ומידי פעם מספרת עלייך בגאווה לחבריה, אני חושב
שהייתם מסתדרים מצוין.

לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים בשאלה: איך זה היה נראה אילו???
אילו היית עושה עליהן בייביסיטר?
אילו היית מלמד אותן לרכב על אופניים?
אילו היית לוקח אותן לים?
אילו היית מקריא להן סיפור?
אילו ואילו ואילו.
נראה שהאילו הזה ילווה את כולנו עוד שנים רבות.
דבר אחד בטוח – הן הפסידו דוד מצוין!
אנחנו נפגשים כאן כל שנה אורי ומדמיינים איפה היית עכשיו אילו היית חי?
לנו זה לא כל כך משנה איפה היית – העיקר שהיית.

אבל אנחנו מבטיחים לעצמנו ולך שנמשיך לשמור על אבא ואימא ועלייך ועל
דוד תוך ונספר ליובלי ולמיקה איזה דוד היה להם, כמה חזק ומצחיק וחכם וניתן
להם להמשיך ולשאול ולחבוש את הכובע ולהביט בתמונות ובאלבומים.

בשנה שעברה התלבטנו אם להביא את יובלי לאזכרה שלך? החלטנו להביא אותה.
השנה, היא כבר בקשה לבוא לבד.

וזוהי אולי כל התורה על רגל אחת – גם במותך אתה עדיין נערץ ונמצא במלוא
קומתך איתנו, תמיד.

אוהבים ומתגעגעים – אנחנו.

אלדד פלד (גיסך)