מנור,
כמה חודשים לפני שהגעת לטייסת, חגגנו את סיום הפיקוד של שלי בטיול וארוחת ערב עם המשפחות.
אני הייתי אחראי על הארוע וניתנה מסגרת תקציב. יחד עם חברתי דאז, החלטנו משיקולי חסכון לא להעזר בקייטרינג, אלא להכין את הארוחה בעצמנו. הרשינו לעצמנו לשכור כלי אוכל והגשה ולא לאכול על פלסטיק. היה ארוע נחמד, אך לאחר מכן התגלה שלא היה תקציב והארוע מומן מקופת הטייסת.
אותה קופה שאתה התמנית לגזברה מייד עם הגיעך לטייסת. מיותר לציין שקבלת קופה עם 'בור' לא קטן.
בכל פעם שהיה צריך לקנות משהו עבור הטייסת היית 'זורק' לי משהו בסגנון: "שמעתי שהיה יופי של ארוע, אבל למה סרביסים?" או: "בדר"כ מסתפקים בחד פעמי, אבל פלד היה חייב סרביסים…"
בחלוף הזמן, זה כבר הפך לברכת שלום מקוצרת: "היית חייב סרביסים".
זו התובנה הראשונית שלי לגביך: לא נרתע מצעירותך, חד הבחנה בצורה יוצאת דופן ומשלב את בקורתך בהומור ציני כובש. בהמשך, למדתי להכירך עוד ועוד. היה בך שילוב תכונות המייצג בעבורי איש צוות אוויר אולטימטיבי: חד כתער, בקורתי, ציניקן עם הומור שופע, מבדיל היטב בין עיקר לטפל. סקרן שיודע ללמוד ולהתקדם בכוחות עצמו, ים של כריזמה. אוהב את ההנאות הקטנות בחיים, אבל כשמדברים "ביזנס", בהבזק של רגע מתחלף למקצוען ופרפקציוניסט שנהנה מהעבודה ומשקיע את כולו בה. דואג לחייליך כבר בגיל צעיר.
כאדם חם ורגיש היתה לך היכולת להרגיש דקויות של סיטואציות בין אנשים ולזהות את הדינמיקות המוצנעות ביותר, לאחרים זה לוקח שנים. כמובן שידעת לתאר אותן בהומור. כך היית מספר על חוויות ומחקה דמויות מוכרות כשכולנו על הרצפה בוכים מצחוק. עד היום כשאני נזכר בחיקוי של עידן מחמם את אשד בתדריך מבנה או ב"עלילות אשד ורוזנברג בניו יורק" מציפות את עיני דמעות של צחוק ועצב.
כמה שנים לאחר מותך חזרתי להדרכה בטייסת נווטי קרב – הטייסת בה סיימת את הכשרתך כנווט.
בימי ראשון נהגו החניכים להביא אוכל של אמא משבת בבית לארוחת הצהריים של יום ראשון. פתאום
נזכרתי בסיפורים של חבריך לקורס… כן, זה היית אתה, זאת המסורת שלך, הגעגועים שלך לאוכל של
אמא והכריזמה שלך עוד בהיותך חניך – הולידו מסורת שלימה שמתקיימת עד היום.
הרבה כבר נאמר עליך, כבר שמונה שנים עברו והחיים שלנו ממשיכים. אבל לא של אבא ואמא.
רק היום כשכבר נולדו לעינת (שאותה לא הכרת) ולי ילדים, אני מתחיל להבין בדמיוני את גודל הכאב
הבלתי אפשרי של אובדן ילד. רק היום אני מבין עד כמה לא הבנתי, באותן שיחות ארוכות עם אמא,
שניסתה להיאחז במשהו יציב בתוך ההוריקן הזה שלא עוזב אותה. אז, ניסיתי להסביר ולגונן, לספק הסבר הגיוני למשהו שהוא בלתי נתפס. אבל לא, כרמלה, אין פה שום הגיון ולעולם לא יהיה…
את הטיסה הזו, ביום ראשון בבוקר, היינו אמורים לטוס יחד. כיוון שטיב מזג האויר לא היה ברור, החליטו המפקדים לאייש את הגיחה בטייס ותיק וטוב ממני. שנים רדפה אותי המחשבה הזאת, מה היה קורה אם… דבר אחד בטוח: אתה ואני היינו עכשיו באותו מקום, פה או שם – איני יודע ובמשך הזמן הבנתי שחיפוש התשובה עקר ולא מוסיף דבר.
גם היום אני מתגעגע לראות אותך בבוקרו של יום בטייסת, יוצא מהמכלול כבר עם תיק מטרות ביד, ניגש
אלי, גדול מימדים, מחביא חיוך קטן ומסנן: "פלד, היית חייב סרביסים?"….
גלעד פלד