כרמלה
את כרמלה אני מכירה מזה שנים. פעמים רבות הצטלבו דרכינו, אם זה בחוג בית, אם במופע תרבות או באקראי במרכול השכונתי. "שלום, שלום" ותו לא.
במבט מהצד נראתה היא אשה עם נוכחות מרשימה, מראה תמיר, רציני, עם חיוך שידע ימים טובים יותר,
ובהתבוננות מעמיקה, אי אפשר היה שלא לקלוט את העצב, שניבט מכל זיק בפניה, את העלטה, את העיניים המתרוצצות, כאילו תרות אחרי דבר מה.
לא ידעתי עליה יותר לבד מהעובדה שהיא אם שכולה, בנה אורי נהרג בטיסת אימונים. בנה אורי היה נווט בחיל-האויר וטס על F-15.
משפחת השכול תופסת נדבך משמעותי בארצנו. אבל המושג "משפחת השכול" הוא מעין הכללה, שמסתירה סיפורים וטרגדיות אנושיים. כל סיפור מקפל בתוכו תמונת חיים שלימה, ששובשה, מכיל אהבות ופחדים, הצלחות וכשלונות, יסורי מצפון והאשמות. כל סיפור עוסק בבני אדם, בהורים, בילדים, בנשים, בגברים, בחברים, שיוצקים את שלהם לתוך המושג המכליל הזה , הנקרא שכול.
נכון, הכאב משותף, אך הביטוי לו, התחושות הנלוות, האינטימיות היחודית והדרך לבטאה, בנוייה ממארג שונה.
המדינה דאגה לימי זכרון רשמיים, אבל ימי זכרון אלה הם מענה מאוד חלקי לצרכים. לכאורה, ביטוי שחוק הוא לומר, שכל ימות השנה הם ימי זכרון. למעשה, הזכרון והכאב הם חלק בלתי נפרד מהמציאות, מההתמודדויות היומיומיות, מהחול והקודש, מהשמח והעצוב.
אחרי המפגש הראשון, שהיה מרגש ומרטיט, נסחפתי לסיפור, אבל לתרגמו לשפה מילולית לא יכולתי. מסתבר, שכן קלטתי את האדם וכשנפגשנו בשנית, כרמלה אישרה את ההבחנות שלי. כבר בשיחה הראשונה, הצטיירה בפני כרמלה, כאדם מאוד מורכב ובתוך המורכבות הזאת נראו ההחלטות שלה, לכאורה, כשייכות לשלושה בני אדם שונים. אך בהסתכלות מעמיקה יותר – ברור היה שהן מכהנות יחד, בעת ובעונה אחת, תוך תמיכה של האחת בשנייה וכולן יחדיו נרתמו להבין מה בדיוק קרה? ומי טעה? ולמה אורי שילם את המחיר?
השאלות – אין ספור להן והמענה לא תמיד משביע רצון. הראש לא מפסיק מלחשוב והגעגועים לא פוסקים לכרסם ולא מרפים.
"אורי, בני השני…." כך מתחילה כרמלה את ספורה, סיפורו וסיפור המשפחה "אלוהים העניק לו מכל טוב מטמוניו: יופי ואופי, חכמה ואנושיות ובעיקר מן שאר רוח, שליווה אותנו בנוכחותו.
הוא נסך בטחון ועוצמה, שקשה היה לעמוד בפניה. היום, כשאני משחזרת רגעים מפרק החיים הקצר שניתן לו, אומרת כרמלה, היו הרבה רגעי דאגה, אבל כשהסתבר לי שאלה היו מיותרים, נרגעתי.
אני זוכרת את רגעי הבעטה, בהיותו תלמיד בחטיבת הביניים, כאשר שמעתי על אסון האוטובוס ליד מושב הבונים. ידעתי שאורי יצא לטיול ובשעות אלה אמור היה להיות באזור. הרגעים נראו כנצח עד שהתקשר, עד ששמעתי את קולו. תחושות הבטן שלי לא היו מיותרות. האוטובוס שלהם היה במרחק מטרים ספורים ממקום ארור זה, שטרף חייהם של עשרות ילדים.
היתה כמובן הדאגה בקורס הטיס. היו בעיות בריאות, אך הוא התגבר והמשיך.
הוא שידר אופטימיות ושליטה עצמית, אם זה בקרב חבריו לטייסת, אותם תמיד סחף בספוריו ומוסס בצחוקו רגעים קשים ומורכבים, ואם זה כשהגיע הביתה ומלא את הבית בנוכחותו, בעליצותו, בדאגתו לנו, ובאהבה האין סופית שהרעיף עלינו הוריו , על אחותו ועל אחיו הצעיר ועל חברתו שירי.
סיום הקורס היה שיא. אבל לא שיא שיכולתי להתרווח בו, זה היה שיא שידעתי שבעקבותיו יבואו ימים של חרדה.
מכל מקום, הייתי מאוד גאה בו. ומאותה זוית, כשהבטתי אחורנית, נוכחתי, שתמיד הייתי גאה: בבחירות שלו, באנרגטיות הנוסחת עוצמה, בחברויות שמלאו את עולמו, במטלות שלקח על עצמו ותמיד התייחס אליהן במלוא כובד הראש, אם זה בספורט ואם זה בלימודים ואם זה בסתם לארגן ערב מהנה לחברים.
בקיצור, הכל.
קשה לי היום לאמוד את ההתיחסות שלי אליו בלשון עבר, כי הכל הפך למקשה אחת. קשה לי להפריד בין אורי שלפני ואורי שאחרי. גם היום אני מתייחסת לנוכחותו כאילו קיימת, כאילו אני יכולה לדבר ולהתייעץ, לשתף ולשאול, בזוטות פשוטות ובדילמות מורכבות אני מוצאת עצמי חושב "מה היה אורי אומר"?
ואז, התנפץ הכל.
נהוג לשאול האם היו תחושות קודמות. התשובה מורכבת. האסון קרה ביום א' בשעה 10:05, קדם לו סופשבוע מלא בפעילות. בעלי ואני היינו אצל חברים, היתה מסיבת ליל שישי, היו ריקודים ואני צפיתי בכל מהצד, לא התאים לי, אבל גם לא יכולתי להסביר את שמחת החיים שניטלה ממני. איך אני שכל-כך אוהבת לרקוד מובלת כאדם חסר חיות. גם חברי הבחינו בכך, אבל אף אחד לא ייחס לזה יותר ממצב רוח רגעי. באותו יום שישי עבר אורי לדירתו החדשה בתל-אביב יחד עם חברתו שירי. בקשתי לעזור להם בהעברה, אך הוא סרב לקבל עזרה.
התמונה של עזיבת הבית שלנו, לא מרפה. זאת היתה התמונה האחרונה ממנו. עבר מבית לבית. סמליות או לא, לאלוהים הפתרונים.
שבת בערב – השיחה האחרונה. הטון הרגיל, החמימות האופיינית. די היה במשפט מלטף אחד שלו, למחוק כל סערה אצלי.
1 במארס 1998 – יום ראשון שעה 10: 05
המקום – הר עיבל
התאונה.
יום ששינה הכל.
היום, כשאני חושבת איך שרדתי אותו ואיך שרדתי את כל השנים שלאחריו, הרי החיים המשיכו להם באינרציה שהחיים ממשיכים, בחוקיות שלהם ואני – האם נעצרתי באותו היום?
מסתבר שאישיותו של אדם מורכבת מחלקיקים, חלקיקים. חלקיקים שמשתיקים אותך, שבולמים ושואבים אותך למטה וחלקיקים אחרים, שמושיטים לך יד נמרצת ומושכים אותך למעלה.
בודאי שלא ניתחתי את המצב הזה אז, אבל היום מתוך פרספקטיבה של זמן, אני מבינה זאת.
ואם נחזור לאותו יום מקולל. הבשורה נשלחה לשלושה מקומות: הגיעו אלינו הביתה, למקום עבודתו של בעלי ולמקום העבודה שלי.
באותו יום התראיינתי למקום עבודה חדש, רציתי בהתחלה חדשה, כמה אירוני. כך שאותי לא מצאה בהתחלה "משלחת מלאכי רעים", כך אני קוראת להם מאז וזאת, על לא עוול בכפם.
את בעלי כן מצאו, אבל הנורא מכל – הביקור בבית. שם מצאו את בננו הצעיר תום, שבילה עם חבריו.
אינני יודעת מי הגה את הרעיון ולמה, אבל בקשו ממנו לשלח את חבריו לדרכם כדי שיוכלו לדבר אתו ביחידות.
ילד צעיר ובשורת איוב כזאת, לבדו עם משלחת מלאכי רעים. רגע זה שחזרתי עם תום ועם עצמי אין ספור פעמים. לעולם לא אדע איך הרגיש צעיר ילדי, ששמע את הנורא מכל והוא לבדו, המום, מפוחד ומבועת.
ואני – אחרי הראיון חזרתי לעבודה. תוך זמן קצר נקראתי ל"בוס" והוא בחביבות מופרזת שאל שאלות, שלא הבנתי את פשרן, אבל גרמו לי לאי-נוחות מאיימת.
תוך רגעים ספורים הבנתי. גם אצלי התייצבה משלחת מלאכי הרעים.
היו רגעים של הכחשה, ואחר-כך שעות בהן ניסיתי להיות עניינית ושקולי ובתום כל אלה ובתום ההלוויה ובתום השבעה ובתום ההמולה והאנשים והסיפורים והחיבוקים והתמידה והעזרה – נשארתי לבד.
לבד עם חור שחור ענקי, שצריך להתמודד איתו. היינו שבורים. נפלנו מאיזו פסגה, נפלנו ולא היה מי שיבלום. החברים? הטייסת? החברה השבורה? – הם בלימה לשעה קלה, והם גם לא יכולים לבלום, הבלימה צריכה להיעשות מתוכנו.
ליפול נפילה אין סופית, פירושו להתענג על תחושת המוות, אך פירושו גם לזנוח את כל אותה חיות שבך ואת כל אלה מסביבך שזקוקים לך. וכאן ראיתי את שני ילדי האחרים ואת הילד שניבט מהתמונה – יפה, תמיר, נחוש, חייכן, שכאילו אומר לנו – אני לא מכיר אתכם – זאת לא המשפחה שלי…
וכאן החל תהליך דרש הרבה כוחות והרבה אומץ. היה כעס עצום, היה כאב אדיר והיתה אהבה מרגשת לחיים, וכל אחד מהם ניסה להשתלט עלי.
– עכשיו הבנתי למה ראיתי בכרמלה שלושה בני אדם המכהנים בעת ובעונה אחת.
הכעס, ממשיכה כרמלה, תועל לאפיק החקירה הפרטית שלי, לברר מה קרה? לא ידעתי מנוח. זה לא היה מאופיי להשאיר פרטים סתומים, אבל מעל הכל נשף לי משהו בעורף, שדחף, שהבין שלא אמא כאמו, תקבל הסברים פשטניים מהחיל, שנחשב הטוב מכולם, שמתחקר, שמתמודד עם הממצאים בקור רוח ובהסקת המסקנות המתבקשת, אבל אולי מסרב לראות קצת מעבר..
היו לי שיחות עם אנשים שונים, הבאתי ממצאים ואמרתי לעצמי שזו חובתי לתחקר ולבדוק – בשביל האחרים. אולי זו מחשבה תמימה, אולי זו יומרה , אבל לא יכולתי להמנע מכך. הכעס לא פחת אבל שינה פורמט. התחלתי לראות אנשים מסביבי שעברו טרגדיה דומה, אך לא היו להם אותן תעצומות נפש וגוף שהיו לי. החלטתי להיות יותר מעורבת בקהיליה פגיעה זו.
והכאב, כן הכאב הוא המלווה הקבוע שלי, גם איתו ניסיתי להתמודד. שעות של שקיעה במחשבות, בנסיון לאחות את השברים העלו מתוכי דרך ביטוי שהיתה קיימת אצלי ועתה גייסתי אותה בהתמודדות עם המציאות – דרך הציור.
התחלתי לצייר בשקיקה, כצורך של אינטימיות מתקשרת עם אדם שזו עתה הדרך היחידה שיש לי לתקשר איתו. עבדתי על תערוכת הנצחה, שנפתחה ביום השנה למותו ואח"כ – על תערוכה נוספת במלאות שלוש שנים למותו, שם גם הוצב מיצג של כנף המטוס .
היו כמובן גם הטורנירים לכדורסל בביה"ס הראלי, אזכרות , שיחות שירים וסיפורים. הכל כמקשה אחת סייע לשמור על גחלת הקשר עם בני האהוב.
עוצמת הכאב הובילה אותי גם לעולם המיסטיקה. מצאתי שם רמזים ואותות, שהתקשרו לטרגדיה שלנו. לעיתים, תמהתי על עצמי, אני אדם כל כך רציונאלי וריאליסטי ונסחפת לעולם שמעבר לראליה?
התובנה משכה לכוון אחד ואם אפשר לכנות זאת "המעבר לתובנה" משך לכוון אחר. כנראה שיש עוד עולם שאי אפשר לשפוט אותו במונחים הידועים לנו.
גילית את המספר 7. שבעה חודשים לפני לידתו של אורי, נפטר אבי. שבעה חודשים אחרי מותו – נפטרה אמי. אורי נהרג והוא בן 21 ו-שבעה חודשים במותו.
מהו המספר הדטרמיניסטי הזה – איני יודעת. אבל הוא נכנס לתודעה.
ובעודי שקועה באבל הנורא על מות בני, נפטרה גם אמי. ואני, בת יחידה, ניצבת פעם נוספת תוך פרק זמן קצר, מול מוות וקבר ואובדן ושבעה.
ביום האחרון של השבעה הגיעה חברה לנחם. היא ישבה על מרפסת ביתנו ולפתע קראה לי בהתרגשות והפנתה את תשומת לבי לאוח שדאה על קיר מרפסתנו. יצאתי לראות ואיתי היה גם השכן, העוף ההדור הזה כאילו התבונן בנו ולפתע – כניצוץ של מחשבה ראיתי אותו וראיתי את הבז, שהוא סמלה של טייסת ה-F15. בני בא לנחם ואיך לא, הרי היה כל-כך קשור לסבתא. הוא בא לומר "אני אתכם ברגעים קשים אלה. הנחמו!"
זוית זאת, שתראה אולי תמוהה, אבל האם החיים לא תמוהים המה, נתנה לי תחושה שיש דברים הנשגבים מבינתנו ושלא תמיד אפשר וצריך להבין הכל.
והיתה האהבה. אהבה, שנדחקה בתוכי מאז הטרגדיה ושדרשה גם היא את מקומה. אהבה לבעלי, לילדי, לנכדותי. ההתמכרות לשכול שחקה אותה, ומשדבר זה חדר להכרתי החלו ניצני ההתפכחות וההבנה, שיש לי מחויבויות נוספות לעולם הזה, והאהבה למשפחתי, לילדי,לחברי – ניצחה והחזירה אותי למסלול החיים.
אין זה אותו המסלול ויש בו הרבה פיתולים לא מוצלחים וירידות לא צפויות, אבל הוא מסלול טוב ולאורכו ניצבים היקרים לי ואנחנו מעניקים ומזינים זה את זה.
אנו חוגגים חגיגות וימי הולדת, שמחים לעיתים ובוכים לעיתים, שומרים על בריאותנו ומשתדלים להיות כאחד האדם. אין קביעות בחיים, צריך לקבל ולקחת את מה שיש.
הצטרפתי למשלחת צבאית שיצאה למחנות המוות בפולין. הרגשתי צורך להתחבר לאותה טרגדיה
קולקטיבית, להבין ואולי להתחזק. היה קשה. גלויי הרגש לזולת, למשהו שרחוק ממך פיזית והסטורית עוררה ביתר שאת את התחושה של הצורך להיות טוב יותר וברגעים קשים אלו חשבתי: לי לפחות יש את חדרו, את בגדיו, את נעליו, את הויתו.
הבנתי שחזרתי לראליה.
היום, אני הרבה פחות בקורתית. הכעס קהה במידה מסויימת. הכאב לא. רק שהוא למד לא להשתלט. הוא נתן קנה מידה אחר לחיים ולערכם.
וכשאנו ניצבים כעת כמעט בסוף השנה השמינית למותו, אנחנו חיים את החיים הרגילים רק שצרפנו למשפחה מלווה מהעלמות העליונים".
זה היה סיפורה של כרמלה, עכשיו כבר לא יכולתי לראות בה עוד אם שכולה שאבדה את בנה. סיפורה, כאבה, ההתמודדויות והנצחון, החזירו אותי לאותו רושם ראשוני של האשה הלוחמנית, הכל כך מורכבת, הנלחמת על חייה, חיי משפחתה, באמצעים לוחמניים שלא ידועים לנו, לוחמנות אנושית של השרדות בתוך עולם שתובע תביעות לא אנושיות.
ברכה שמואלי