Blog

8 שנים | ארז סיוון

אורי,

רציתי כבר מזמן לאמר לך שאני מתגעגע, שאתה חסר לי (ואני בטוח שאתה חסר גם להרבה מהסובבים אותי כעת).

אולי יותר מכל, אני מתגעגע לאופן בו חיית את החיים (ולימדת קצת אותנו), הדרך האופיינית בה ידעת להתייחס גם לפרטים הקטנים, לטקסים הקטנים. ההתייחסות שדלגה על התפר הדק שבין הרצינות לצחוק.
כך היו לדוגמא אותם "טקסים" קטנים שהכנסת לחיינו ואשר נוסיפו עניין וחיוך. רק דמיינו לעצמכם קבוצה של פרחי טייס, בשעת בוקר מוקדמת, אחרי כמה שעות של עבודה, מתים רק שהמסדר יעבור אבל עומדים ומחכים שאורי יזכה אותנו באותו FINAL TOUR של ה-DINO BRUSH, שיבריק את נעלינו (שעדיין לא הגיעו לרמה של הנעליים הענקיות שלו…) ואני לא מדבר על הנאות החיים, הקולינריה ועוד.

כן אורי, ניחנת במבט ולשון מושחזת. ידעת לזהות, כמו קריקטוריסט מוצלח, את התנועות הקטנות. התכונות של הסובבים שהפכו לחיקוי מצחיק או כינוי, כינוי שהדבקת למשהו או מישהו ואשר כולנו נדבקנו בו – הנה, עד היום נשאר שמי בפי החברה צ'סטר – וחלקם צריכים לחשוב כמה שניות כדי להיזכר שאני בעצם ארז.

התכונות האלה שלך, ההומור שלך, הצליח לא פעם להפוך את מצב הרוח – כי כשכולם באותם רגעי שביזות ולחץ, מספיקה לפעמים הערה קטנה, בדיחה שתחזיר את העניינים לפרופורציה. שתדגיש את האבסורד. כן, הצלחת אפילו להפוך סיטואציות – כך לדוגמא כשיצאנו כולנו לקורס הצניחה – שכולם חיכו לו ואתה נאלצת, בגלל סיבה בריאותית לא לצנוח ונאלצת לבלות את השבועיים בשמירה על המאהל שלנו. תוכל אולי להסביר לי – איך ידעת לא להפגין "שביזות" אלא עוד להסתלבט עלינו כאילו לך יש שבועיים של נופש ואנחנו בעצם 'מסונג'רים'?… דע לך אורי שאני עוד תכננתי איזה קונטרה קטנה בשבילך….

על התאונה הארורה, ידעתי בזמן אמת, בהדרגה – קודם קבלנו דיווח על בז שנעלם בשומרון, אח"כ החיפושים, הקריאות לכם על תדר החירום – בתחילה בטון מתון יותר ורשמי , אח"כ לחוץ יותר ומודאג ותוך כדי זה הגילוי הנורא שבמטוס נמצאים אתה וקולטון – אבל אז עדיין בטרם ש"לכם לא יכול לקרות שום דבר" עוד חשבתי ביני לבין עצמי – שרק תנחת בשלום ואז, כשנשב יחד אני עוד אצחק על איך חשבת שתתחמק מהצניחה ובסוף…

לו רק היית צונח. לו רק היית פה איתנו היום.

ארז סיוון