אורי יקר,
אתה בטח שוב צוחק ולא מאמין – איך זה שאני עומד כאן, 7 שנים אחרי, ומדבר שוב אלייך באותו מקום, כמעט באותה שעה.
איבדתי את חוש הזמן מאז אותו יום ארור, אורי. אני זוכר לפרטי פרטים, כאילו נפגשנו לפני שעתיים, איך עמדת מולי בפעם האחרונה, באותו יום שישי, לפני שנסעת לטייסת לכוננות יירוט ראשונה. זה היה אחרי יום ניקיון מפרך בדירה החדשה שלנו… ביקשת טרמפ לרכבת, אז לקחתי את שירי ואותך. 5 דק' אחרונות שלנו ביחד…התחלנו לנסוע. בדרך רצית להראות לשירי שאתה מבין גדול בענייני אדריכלות אז דיברנו על בניינים מיוחדים שחלפנו בדרך ועל איך שמסיימים לכסות בזכוכיות את מגדלי עזריאלי. הגענו לרכבת, אתה יורד מהאוטו, זהו – יותר לא אראה אותך….לו ידעתי אז את העתיד לקרות יומיים אחרי…
בחייך הקצרים, אורי, השפעת על המוני האנשים שסבבו אותך. אני זוכר לא מעט סיטואציות לא קלות ולעתים אף מלחיצות. אז, ברגעים שכאלו, ידעתי על מי להסתכל… גישתך לחיים הייתה תמיד מהולה בקורטוב של אופטימיות וחוש הומור. הייתה לי תמיד את ההרגשה כאילו היית חייב לנצל כל רגע נתון בצורה הטובה ביותר. יכולת מיוחדת זו אפשרה לך לדרוש ולקבל את מה שאתה רוצה תמיד בגישה חיובית ועם החיוך שהגיע בזמן הנכון. אבל הכי חשוב, היית בשבילי החצי השני – חבר אמיתי כזה שמוכן לעזור ולהיות שם כשצריך – זה שתמיד הלכתי אחריו.
הזמן שעובר אמנם משנה המון בחיי כולנו, אך בדבר אחד הזמן אינו "נוגע" – הוא אינו יכול להשכיח ולא מקהה את המראות, הזיכרונות האישיים והחוויות המיוחדות שלנו שחווינו במשך כל השנים. אהוד מנור כתב פעם שיר שיסביר זאת הרבה יותר טוב ממני:
"אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזיכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות
עולם מופלא של ילדותינו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך מילי מילים".
אורי יקר, שיר זה מוקדש לך – למען תזכור את ההשפעה שלך עלי ועל שאר חברייך, על משפחתך היקרה לי מאוד, ולמען החברות העמוקה שהייתה בינינו אז ונשארה עד היום, 7 שנים אחרי.
איש גדול ויקר,
אוהב אותך פי 7,
תומר.78