13 שנים מאז התאונה. לפני שנה בדיוק ביקשה ממני כרמלה כי אדבר היום, חשבתי רבות
על מה ואיך לדבר, מה חשוב ומה לא, מה מתאים לספר ומה היום כבר לא רלוונטי.
עברו המון שנים, העולם שלנו משתנה, אנחנו משתנים, אנחנו מתבגרים, חלקנו המשיך בצבא וחלק השתחררו, משפחה, ילדים, קריירה, כל אחד עושה את הנתיב שלו ב"דרך האבנים הצהובות."
כל יום חדש מלא בחוויות, כל יום מספק לנו זיכרונות חדשים, חלקם נשארים לעד וחלקם חולפים עם הזמן.
ביולי איבדתי חברים נוספים, שניים מהרוגי תאונות היסעור ברומניה הכרתי היטב:
יהל – בן קורס שלנו ושיפן היה סמ"ט א' שלי בעבר. בזמן השבעה בחצרים בבית של יהל הבנתי על מה אני אדבר היום – על "רסיסי חיים"!
זו ההגדרה הטובה ביותר שאני הצלחתי למצוא לאותם רגעים שקופאים בזמן!
זיכרון שלא עוזב, שמספיק להציף פרט קטן ומייד אתה כאילו חי את הרגע מחדש.
הסבירו לי כי הזיכרונות המצליחים להיות "רסיסי חיים" הם זיכרונות הקשורים לרגשות
עזים. אני יודע להגיד לעצמי כי אותם "רסיסי חיים" הם החותם שמשאירים עלינו
האנשים העוזבים אותנו. אותו מיטען שנישא אנו איתנו לעד.
הרי כל אחד מאיתנו הנמצא כאן היום יודע ומכיר את אורי!
לכל אחד מאיתנו יש הבנה אישית לגביו ולכל אחד יש את זיכרונותיו האישיים אחד על אחד עם אורי ואת הזיכרונות הקולקטיביים מאירועים שבהם נכחנו יחד כקבוצה.
אני משוכנע שלכולנו כאן יש לא מעט "רסיסי חיים" מאורי ואני חרתי לשתף אתכם בכמה:
· מפגש ראשון עם אורי – כיתה י"א, אני מגיע מריאלי אחוזה , אורי מהמרכז.
לא נפגשנו לפני כן, אך בבית-בירם כולם מתערבבים. בדשא מתחת לעץ אורן גדול מתחילים מהלומות "ידידות" בין כמה מאיתנו וגם אני בסיפור. בלאגאן גדול ופתאום אני תקוע – פגשתי "קיר". יחסי הכוחות היו מובנים מאליהם ובכך
הסתיים המפגש הראשון בינינו.
· גיבוש טייס – יש מספר אירועים בגיבוש. הזכור לי בצורה הטובה ביותר הוא
כי אנחנו אוהל ליד אוהל, אם אינני טועה אנחנו מחלקה 54 באוהל הקיצוני ומנור צמוד מחלקה 53. נפגשים בלילה בשקט, בודקים שהכל בסדר ואורי מפר כי
"פישי" (מישהו שלמד איתנו פעם) נתלה לו על הגב בכל האתגרים הקשים…
· מכין גף ד' – אורי באוהל עם בחור בשם "דגן" ההיפך הגמור מאורי ואורי
משתגע לפני כל מסדר.
· צ'ק נווטים – בא לבדוק מה שלום כולם – ברדק גדול בקומה האחרונה – מפות
גזורות, סרגלים, צבעים ואיש גדול שהלך לישון כי נורית 6 שעות שינה
נדלקה….
· מסוף ראשוני – מסיבה על הגג – אביטל נרדם מעולף ואנחנו לא מצליחים
להוריד אותו. אין ברירה, חייבים להעיר את אורי אבל בזהירות שלא יכעס
על הפגיעה בשעות השינה…
· סוף קורס – עומדים ביחד 5 חברים, בדרך לחיים חדשים, מיוחדים מרגישים
על גג העולם!!!
· תאונה – אני מנהל טיסות בטייסת ובמכשיר הקשר שומע את המסוקים
מדברים על עשן והפרדות ביניהם לטובת החיפושים. דקה אח"כ טלפון מיוספידס
מהיב"א…כמה שברירי, כמה לא הגיוני וכמה עצוב ואיך מתמודדים????
נוסע לאסוף את תומר ורד מחצור…
יש דברים שלא נשכח אף פעם, חלקם טובים וחלקם רעים, את כולם אנו
סוחבים איתנו, הם מעצבים אותנו יום יום מבלי בכלל שנבין איך ולמה!
אורי היקר, חברי לדרך, נזכור תמיד!
ארז