אורי שלי,
החודש שוב נתאסף ונזכור
את יום הולדתך ה-24,
השלישי בלעדיך – כך נספור.
לפעמים אני לצדדים מסתכלת
מחפשת את צלי,
רוצה לבדוק אם כל זה אמיתי.
במכונית חולפת נוהג גבר צעיר,
שערו שחור וקצוץ,
ראשו בתקרת המכונית נוגע,
לעיניו זוג משקפי "בולה" שחורים.
לרגע קט, אני מוכנה להשבע
כי אתה הוא!
באוטובוס לפני, יושבת חיילת
חשופת כתפיים.
בצדו השמאלי של צוארה
נקודת-חן חומה, קטנה.
מתרכזת בנקודה –
מוכנה להשבע כי שלך היא.
בימי חמישי בערב,
עת נהגת מהצבא לחזור,
אני מצפה שהדלת תפתח
ואתה תופיע.
לבוש טי-שירט, סרבל מקופל
עד המותניים,
חיוך רחב על השפתיים,
תתכופף מעט מתחת למשקוף,
תיתן לנו חיבוק כזה טוב
ובקולך המיוחד תאמר:
"אמא, אני מת… מרעב".
אז אני בתמונתך שעל המדף
מסתכלת ויודעת שכל אשר
תוכל לאמר הוא:
"אמא, אני מת… כבר".
ואני את את אהבתי
מארצות החיים לארצות המתים
אשלח ואחכה.
לא אשכח.
אמא.