שתים עשרה שנים הם תקופה ארוכה, ואני הכרתי את אורי רק שנים ספורות לפני שנהרג.
כשחשבתי מה לומר היום, ביקשתי להיזכר, להשוות בין התמונה שבזכרוני וזו המצויה אצל אחרים. קראתי דברים שכתבו חברים ובני משפחה ומצאתי שאותו יסוד באישיותו של אורי שב ועלה מתוך הדברים, כחוט השני.
לא היה צריך להכיר את אורי מילדות או שנים ארוכות כדי לגלות זאת – אפשר היה להבין זאת מיד ובאופן בלתי משתמע לשתי פנים – השילוב בין שמחת החיים ולעיתים אפילו רוח שטות ובין הפרפקציוניזם, השאיפה להצטיין ולהיות תמיד בשפיץ, שאיפה אותה מימש. היכולת להתחבר לכל אדם ולהיות "הדבק" המחבר בין מעגלים שונים. הנכונות לעזור ולהירתם לעזרתם של אחרים. גם הזיכרון שלי מאורי מורכב מאותו שילוב מיוחד שהיה בו.
יאיר לפיד כתב שאנחנו זוכרים את מי שהיו אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו – עד כה חלפו שתים עשרה שנים, 144 חודשים, 4383 ימים, תקופת חיים, שהפכה לתקופת שכול של חיים שיכלו להיות ולא היו, חיים שלא מוצו – חיים של יצירה, הצלחה, התקדמות, חיים של משפחה וילדים, אפשרויות כה רבות שלא זכו למימוש.
בספר רודף העפיפונים מסביר האב לבנו כי כל פשע וחטא הם למעשה סוג של גניבה – רצח הוא גניבת הזכות לחיים, רמאות היא גניבת הזכות להגינות וכו'. גם התאונה בה נספה אורי היא גניבה – גניבת העתיד, גזילת זכותם של ההורים לראות את ילדם בוגר והופך להורה בעצמו, שלילת האפשרויות שלא יתממשו, ושל אורי ממשפחתו ומכולנו.
אבל במקרה של אורי הגניבה אינה מושלמת, שכן בליבנו נשארו הזיכרונות מאורי, החוויות שעברנו עמו, החיוך שלו, ואני משוכנע שנישא אותם איתנו תמיד.
יהי זכרו ברוך!
שחר הופמן