אורי,
כשאנחנו חושבים על המושג שכנות, יש לו בדרך כלל פירוש מאוד ברור: דירות בבניין שחולקות חדר מדרגות, שני בתים סמוכים, ברכת בוקר טוב, חיוכים של הבנה, סודות שמחלחלים בקירות שהבידוד שלהם לא מספיק, חוויות רחוב משותפות.
שכנות מהסוג הזה, שבו האבן הקרה משמשת נקודת מוצא ליחסים היא דבר שאינו עולה בדעתנו. עד שהחיים מפגישים. ומתוך האבן צומחת היכרות חמה שנוצרה מכוח מציאות נוראית וקושרת אותנו בעבותות שמעבר למילים. הקשר אינו יומיומי, כי שטף החיים מביא לכך, אבל הוא קרוב ויפה.
אורי, אתה ויובל שכנים זה אחת עשרה שנה. בין השורות שנראות דומות, המון, הרבה מדי אבנים, שכל אחת מהן היא סיפור חיים קצר מדי. בעוד יובל צלל מתחת לפני המים, אתה טסת מעל לעננים. תאונה טיפשית, מיותרת ומקוממת קיפדה את חייו של יובל. אני מניחה שהתחושה כלפי התאונה שלך זהה. וכל כך חבל.
מסתבר שהשכנות הזאת ביניכם צמחה הרבה לפני האבן. שנתיים לאחר מותו של יובל, מתקשרת שאלה אותי אודותיך. זה היה משונה ובלתי נתפס. היא סיפרה שהכרתם עוד בחייכם וששיחקתם זה מול זה כדורסל. נפגשתם בנסיבות ספורטיביות אנרגטיות ומשמחות, באולמות שבהם הפרקט מדבר את ההתרחשות. המפגש של כדורסל ופרקט הוא קצת כמו פעימה. יש משהו מקסים בנשימות, בהתנשפויות, באגלי הזיעה שספוגות בגופיות הממוספרות, בגוף שחותר באוויר ומטביע ונוחת בשביעות רצון לאחר שהשלים עוד הטבעה.
כשאתה יצאת להתקפה, אורי שמר עליך. אתה ניסית להבקיע והוא ניסה למנוע מהכדור שלך להגיע אל הרשת. הגופים המתנשפים שלכם התנצחו והיה ביניכם גם מגע של נפש. משהו ביניכם היה קרוב ואחר. יש נחמה מסוימת בעובדה שאתם בחברה טובה, שכנים ששומרים זה על זה, כמו על הפרקט.
השיחות ביני לבין אימך הניבו מידע שכאשר שומעים אותו מתקשים שלא להשתאות. אחייניתך נקראת יובל. זה שם טוב, מלא אנרגיות של קילוח ומים וזרימה וחיים. אימא של יובל שלכם לא ידעה על יובל שלנו, אבל הרגיש לה שהשם הזה מבורך ושופע.
אורי, מה יש לומר?
שהחיים מפגישים אותנו עם מה שנשגב מאיתנו. ולנו לא נותר אלא לנסות לפענח, ולנסות להתנחם ולהיאחז בשכנים המופלאים שלא בחרנו בהם והם לא בחרו בנו ובכל זאת, שכנים.
רותי לוי