Blog

11 שנים | טל ריימן

קצת אחרי הלימודים וקצת לפני הצבא, ירדנו: אורי, אורן ואני לצלול בסיני, בשארם.
חפרתי ומצאתי את יומן הצלילות הישן, ומיקמתי את החופשה בדצמבר 1994.
אין תמונות לצערי, אבל יש הרבה זכרונות יפים מהטיול הזה: השינה ב"מפרץ הכרישים"
השלו, היופי של המדבר והים. נהג מונית בדווי ששם לנו קלטת של שלמה ארצי,
מדריך צלילה איטלקי משוגע בשם פינו, והרגשת החופש. נסיעה במונית פז'ו מתפרקת
מטאבה לשארם ללא חגורות בטיחות ועם מד מהירות שלא פועל. כשאנחנו מחשבים
את מהירות הנסיעה רק לפי שלטי המרחק של הכביש ומדידת זמן הנסיעה ביניהם (התברר
שנסענו מעל 120 קמ"ש בממוצע בטרנטה הזו, בכבישים המפותלים של סיני).
אבל יש זכרון אחד שנשאר מעבר לכולם, והוא הזכרון של איך אורי הציל אותי באחת
הצלילות.
ירדנו לצלול באתר בשם ה-TOWER. צללנו בזוגות – אני ואורי ביחד, ואורן צלל עם
ישראלי נוסף שפגשנו בתחילת הטיול. לאחר הכניסה למים, היו לאתר שני צדדים אליהם אפשר היה לצלול. מימין – קיר שונית אנכי, שיורד אנכית עד לעומק 2000מ'.
משמאל – שונית במדרון מתון יחסית. באמצע הצלילה בערך, לאחר שעברנו באיזור
הקיר האנכי, צללנו מעל המדרון. לפתע, הרגשתי תחושה מוזרה באיזור המותניים – תחושה שמשהו מחליק ממני. הבטתי למטה, וראיתי את חגורת המשקולות שלי נופלת ומתיישבת על המדרון, ומייד הרגשתי משיכה עזה למעלה.
מבלי להיכנס לעומק הפרטים הטכניים של צלילה, עלייה פתאומית ומהירה לפני השטח היא אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות לצולל. חגורת המשקולות מאזנת
את הצולל, מנטרלת את הציפה שלו ושל הציוד, ומשקיעה אותו כדי שלא יילחם בציפה לכל אורך הצלילה. באותו יום, היו עלי הרבה משקולות, וכשהחגורה נפלה, לא היה דבר שיחזיק אותי למטה. בעומק, ווסת הנשימה מזרים לריאות אויר בנפח רב בהרבה מאשר
על פני השטח. הדבר לא יוצר בעייה כי לחץ המים החיצוני גם הוא גבוה. כמות האוויר הגבוהה בריאות גם מעלה את כמות החנקן בדם. כאשר עולים בפתאומיות, לחץ המים החיצוני יורד, וכל הגאזים הכלואים בגוף מתרחבים – האוויר בריאות והחנקן בכלי הדם.
קיימות שתי סכנות עיקריות: הראשונה היא תסחיף אויר – ריאה (או ריאות) שנקרעת עקב שינויי לחצים, והאויר דולף ממנה, מונע ממנה לתפקד וגם עשוי להסחף למוח ולהפריע לזרימת הדם שם. הסכנה השנייה היא – דקומפרסיה, התרחבות בועיות החנקן בדם ויצירת חסימות בזרימת הדם במפרקים.

ואז הכל קרה מהר מאוד. שלחתי יד אחת למטה והצלחתי לתפוס את החגורה, ואורי,
שקלט מה קרה, תפס אותי ביד השנייה. למרות שתפסתי את החגורה, רוב המשקולות החליקו ממנה, ועדיין הייתי קל בהרבה מאשר הייתי אמור להיות במצב מאוזן. הרגשתי
איך אני מתחיל לעלות למעלה במהירות וללא שליטה, גורר עמי את אורי, שהפך בעצם לסוג של משקולת. ניסינו לעכב את העלייה הבלתי נמנעת בכל צורה שיכולנו.
רוקנו מאזנים, נשפנו כמו מטורפים כדי לרוקן את הריאות מאוויר, ואני זוכר שהספקתי עוד להתהפך, לעלות את הרגליים למעלה ולנסות לחתור כנגד העלייה, כשאורי מחזיק בי מלמטה. אבל היה חסר לי משקל רב, ולמרות שהמשקל החסר התחלק עכשיו על פני שנינו, אני זוכר שעפנו למעלה – ראיתי את המים מסביב מתבהרים במהירות, ופתאום הרגשתי את האוויר על הגב, והבנתי שאנחנו על פני המים. עלינו מעומק של 20-25 מ' בטיסה – קשה מאוד להעריך כמה זמן לקח לנו, כי רמת האדרנלין ברגע שהבנו מה קורה ועד שהגענו למעלה היתה מטורפת, אבל זה היה מהר מאוד.
מה שאורי בעצם עשה זה החזיק אותי כדי שהמשקל הרב שחסר לי יתחלק על שנינו.
הוא לא יכול היה למנוע את העלייה המהירה, כי עדיין היינו קלים בהרבה מהנדרש, גם ביחד, אבל הוא האט אותה משמעותית. במקום להתחלק על גבי אדם אחד, הקילוגרמים החסרים התחלקו על גבי שניים (במקרה של אורי אפשר אפילו להגיד על גבי שניים
וחצי….

כשהגענו למעלה, ניפחנו מאזנים כדי לצוף, הסתכלנו אחד על השני. אורי שאל אותי אם אני בסדר, אמרתי שכן ושאלתי אותו אם הוא בסדר. רק אז התחלתי להבין מה קרה ומה יכול היה לקרות. אם מסתכלים רגע על מה היה שם, אורי עשה שלושה דברים:
קודם כל – אורי הבחין מייד שאני בצרה. מהרגע שהרגשתי את החגורה נופלת ועד שהתחלתי לעלות עברו שניות בודדות, ובשניות האלו אורי שם לב שמשהו לא בסדר.
כשדברנו על זה אח"כ אורי סיפר שראה אותי עושה תנועות מוזרות עם הידיים כאילו נלחם עם משהו, ואז קלט שמה שיש לי בידיים זו חגורות המשקולות שלי.
הרבה שותפים לצלילה לא היו מבחינים בזה מהר כל כך, ותוך זמן קצר כבר הייתי מחוץ להישג ידם.
הדבר השני שאורי עשה הוא להגיש עזרה. בלי לחשוב, בזמן אמת, פשוט לשלוח יד ולתפוס את היד שלי.
והדבר השלישי שהוא עשה – זה להישאר איתי לאורך העלייה ב-10, 20 אולי 30 שניות של עלייה, מאט את העלייה שלי וחושף את עצמו בדיוק לאותם סיכונים שאני נחשפתי אליהם. פה זה כבר לא היה אינסטינקט או החלטה מיידית, פה הוא כבר מבין מה קורה, ורואה שהוא טס למעלה בדיוק באותה מהירות שאני טס ולא עוזב.

אינני יודע כמה מהר הייתי עולה אם אורי לא היה שם, כמה חמורה היתה הפציעה כתוצאה מכך, ומה היה עלול לקרות. אני כן יודע שבאותו יום אורי הציל אותי מפציעה קשה, ואולי אף יותר מזה.
אורי, אני חב לך חוב של כבוד שלעולם לא אוכל להחזיר….

טל ריימן