בוא ניפגש בבית קפה וירטואלי, לארוחת גורמה כמו שאהבת או לפחות בחלום הליל – כל מקום בו תבחר או תרצה….
נשב ונדבר על הא ועל דא, נשטוף את אשר הזמן העכיר…
אתה תגיע במלוא הדרך וקומתך, עם החיוך הגדול והנפלא, שיניים לבנות שטופחו בקפידה. נעלה מתהום הנשייה את מה שנותר בזיכרון: פניך, גופך, חוכמתך, הבדיחות שלך, ידיך השריריות והחזקות, נקודת חן על לחי שמאל, החום שהקרנת, נימוסיך הטובים…
בספר המחזור שלך נכתב: "אורי מנור יהיה מגדלור", לחלק הזה עודהיית שותף. חשבנו ש"מגדלור" זה בגלל הגובה. לא נלקח בחשבון שמגדלור תפקידו להתריע בפני צוקים מסוכנים ועוזר לניווט הספינות.
למגדלור היה תמיד אור בוהק במיוחד ואפשר היה לחזות בו ממרחק רב. כמה אירוני הוא : האורות באנטנה שעל הר-עיבל לא דלקו חודשיים לפני התאונה ולא חודשיים אחרי. אין מגדלור ואין ילד.
עברו כבר 18 שנים בהם אני נושאת בגופי את נפילתך, מנסה לפעמים לומר "מותך" או "אובדנך" – לא תמיד מצליחה.
הזמן מתחלק אצלנו לשתי תקופות: מה שהיה לפני שאורי….והזמן שאחרי….
ברגע שנפלת הסתיימו כל ההפסדים והרווחים שלך, החשבון לא חל יותר בחייך – אך ממשיך להתקיים בעולמנו.
בוא ניפגש לקפה, במסעדת גורמה או לפחות בחלום הליל ונדבר בלי מעצור, על כל מה שנזכור, על היש ועל האין, הכאב האחרון, בגידת החיים –
או: סתם נשב ונתחבק, נהרהר בפרקים שונים בעולמך שלא יהיו עוד, נשתוק ביחד רגעים של זיכרון, מונולוגים ולא עוד דו-שיח ותוכניות לעתיד.
ואולי ניפגש בליל גשמים ורעם, או יהיה זה יום ערפילי ומעונן עם שתי התראות מזג אויר – כמו זה ש…
ילד שלי-שלנו: היינו שם להרחיק חבר מרגיז, מורה מטרידה, לטפל בחום גבוה, מחלות ילדות, לגרש מפלצות מחלומותיך וחרגול ממיטתך – ואח"כ כשגדלת, היינו שם לצדך גאים וזקופים.
ואיך לא היינו שם בשבילך ברגעי האימה?
הפעם – לא אתן לך ללכת. נתייצב לצדך לגרש את מפלצות-הפלדה, לפזר את האובך והעננות הכבדה – ואז נשב לנו ליד תנור או לאור הנר ונדבר:
נזכור שעות של בכי, צחוק ומריבות עם אחיך בבית, חברים במגרש הטניס או הכדורסל, קטעים שלך עם סבתא, נספר על חוויות, נסיעות, בילויים, על תוכניות שהיו ועל מה שכבר לא יהיה לעולם.
רציתי לספר לך שהפרופורציות שלנו על החיים השתנו, תוך שאנו מביטים עם עין אחת קדימה ועין אחת לאחור, דומעים ומתגעגעים למה שנלקח מאיתנו, מה שנלקח ממך, ולא ישוב עוד.
רציתי לספר לך על יובל שקיבלה כבר צו גיוס ראשון, על מיקה שחגגה בת-מצווש והפכה למצטיינת בכיתתה, על יונתן שחגג יום הולדת שנתיים ועל עמרי שהוא רק בן כמה חודשים – האחיינים שלך שלעולם לא תכיר ולא תרכיב על הכתפיים…
אך יש דבר מה שבין אני לבין אתה, בינך לבין כולנו – אותם לא ייקחו הצער והזמן והוא אף פעם, אף פעם לא ייתם – האהבה, הכאב, הגעגועים.
ילד חסר – נוכח כל-כך.
אוהבת,
אמא
ניסן תשע"ו (מאי )2016