14 שנים בלי אורי שלנו
אפריל 2012
יום זיכרון תשע"ב, טייסת 106, הטייסת שלך. 14 שנים לנפילתך.
14 שנים שאני נושאת בגופי את נפילתך, מנסה להגיד "נפילתך"
ולא "מותך" או "אובדנך", אך לא תמיד מצליחה.
לפעמים זה "מאז שנהרגת" ולפעמים "מאז שאורי…"
הזמן מתחלק אצלנו ל-2 תקופות: הזמן שלפני והזמן שאחרי….
14 שנים שאני לומדת את השכול, מנסה לעצב אותו בתודעתי ולהבין
את משמעותו. בעצם, משמעות של מה? ואז אני אומרת לעצמי:
זוכרת? ההפסד כולו שלך אמא, את זו שצריכה לחיות עם מה
שלא יהיה לך.
כן אורילה, ברגע שנפלת הסתיימו ההפסדים והרווחים שלך,
החשבון – לא חל יותר בחייך, אך ממשיך להתקיים בעולמי, לעיתים
קרובות בקו חובה: מפסידה…מפסידה…מפסידה….
פרקים שונים בעולמך שלא יתקיימו עוד.
הזיכרון נע כמטוטלת בין המשאלה לחוות אותו והפחד לשכוח אותו:
מוצאת את עצמי מתגעגעת לריח התינוק שהיית, לריח החייל המיוזע,
לכניסתך מבעד לדלת הבית כפוף (כדי לא לפגוע במשקוף), למרבד
באמבטיה שזז כל הזמן מכובד משקלך, להומור שלך, לציניות ועוד.
14 שנים מאז נפילתך ואני עדיין פוחדת מהצפירה, מהחדירה שלה
לתוכי כמו סכין חדה, פצע פתוח, עדות.
אני לומדת כי המשימה הגדולה בשכול היא לראות את היש", לאזן
בעזרתו את הגעגוע העצום. לראות את החברים הנפלאים שלך שבגרו
והקימו משפחות, לראות את הנכדות – אחייניותיך – הלוקחות חלק
פעיל בזיכרון: יובל הקדישה לך פרק מיוחד בעבודת השורשים שהכינה,
ומיקה שאלה אותי לפני כמה שבועות "סבתא, אורי הספיק לגעת בי"?
מבעד לדמעות הסברתי לה שהיא נולדה "אחרי שאורי…"
תום, אחיך הצעיר, התחתן לפני שנה עם תמר. קראתי לשניהם
T&T ואז נזכרתי שזו בעצם תכונה שלך לתת לאנשים כינויים.
חדו"א כלבתנו שהגיעה אלינו ביום הולדתך ה-21 (שנחוג 7 חודשים
לפני ש…) הלכה לעולמה בשיבה טובה, שבוע לפני האזכרה שלך.
אני שואלת את עצמי" האם שכול בן שנה הוא כמו שכול בן 14?
האם הוא גדול יותר? כן. האם דברים חדשים נכנסים לעולמנו?
כן. האם הוא קשה יותר, קל יותר?
נדמה לי שהוא יותר נוגע, יותר חותך.
עבור ההורים השכולים, כל יום הוא יום זיכרון ויום של זיכרונות.
יש גם ימים של שמחה, עשייה ויצירתיות – המאפשרים יציאה
מהאבל האישי למרחב.
יום הזיכרון הוא מפגש בין כאב פרטי וציבורי. יום בו החברים
מפנים זמנם כדי להיות א י ת ך להיות א י ת נ ו.
אתר ההנצחה שלך מהווה תמיכה, גם אם ווירטואלית, מצד
גולשים מוכרים ואנונימיים כאחד, המרגישים שייכות והזדהות
ומבקשים להביע אותה.
ואתה אורי – ילד משובח שלנו, ילד של הומור, ניסוחים מבריקים,
ילד של ברי סחרוף ועוד חוזר הניגון",
ילד ישנו – חסר כל-כך!.
ואני – אם שכולה – אוהבת ומתגעגעת.