13 שנים
אורי, ילד שלי – שלנו,
שלוש עשרה שנים, זה כמו ילד שחוגג בר-מצווה. אני מנסה להשוות את מספר השנים שאינך איתנו למשהו שניתן לתפוס את המידתיות שלו, גם אם עדיין בלתי נתפסת.
הזכרונות נמצאים אצלו במערות הנפש: זה לא אלבום תמונות ולא ספר שאפשר לדפדף בו. יום אחרי יום, אנחנו מודדים את חיינו בפסיעות קטנות, כלאורכו של מסדרון ומנסים להבין את חלוף הזמן, את הרגעים הנמוגים ואת הזכרונות הנדירים הממשיכים לפעום. ואולי זה פירוש הדבר לחיות: לאתר רגעים שחלפו ואינם, ללכת עם פנס בתוך מערכה עתיקה ולהאיר כל פעם עוד נקודה: להאיר את אורי.
עם התקרב מועד בר-המצווה של אורי, התלבטנו איך ואיפה ראוי לחגוג. אורי כמובן רצה נסיעה לחו"ל ומסיבה עם חברים. אני לחצתי שיהיה גם ארוע למשפחה ולחברים. כשסבתא סיה אמרה שלא צריך לעשות כל כך הרבה חגיגות, שמעתי את עצמי צועקת: "אני רוצה שתהיה אצלי שמחה"!!! אמרתי ואפילו לא ידעתי אז כי לזכויות היתר שהגורל העניק לנו, יהיה גם מחיר.
סבתא סיה נכנעה ובסופו של דבר גם תרמה לחגיגה. סיכמנו עם אורי שאנחנו מוותרים על "תודה להורי שהביאוני עד הלום" בתמורה לאיזושהי הכרת תודה לסבתא סיה. אורי אמר:"תסמכו עלי, יהיה בסדר, אני כבר אגיד משהו." וכשאורי אמר "יהיה בסדר" ידענו שאפשר לסמוך עליו ולתת לו להוביל, ככה זה כשחיים עם נוויגטור (נווט) מולד.
חגיגת בר-המצווה נחוגה על גג הספורטן, עם קייטרינג צרפתי ושירי ארץ-ישראל בניצוחו של רונן וויליאמס (האחראי היום על המוזיקה בטקס יום הזכרון בביה"ס היסודי בו למד אורי).
תמונתו של אורי במודעת האזכרה מאשרת את העובדה שכבר אז היה חתיך מדהים….
ובחגיגה – כשאורי אמר "תודה לסבתא סיה, לדעתי היא יותר טובה מבנק" …. לא היה כמובן קץ לאושרה ולשמחתה.
מערכת יחסים מיוחדת במינה היתה לאורי ולסבתא. בשלב יותר מאוחר, אחרי שקיבל רשיון נהיגה, נהג להסיע אותה הביתה, אחרי ארוחות שבת .
אורי סיפר לי שתמיד אחרי שהגיעו לסיבוב שליד הקסטרא – היתה סבתא מתחילה להשיא לו עצות בענייני בנות. כדי להימנע מכך, היה נוהג לקראת הסיבוב הזה להתחיל לדבר איתה על נושא אחר,כדי להסיח את דעתה… לא תמיד זה הצליח.
כמה לא מפתיע שסבתא נפטרה באותה שנה שבה אורי נהרג. פשוט, אי אפשר היה אחרת.
לא משנה כמה הזדמנויות יש לו לאדם להיפרד לנצח מאדם אהוב. זה אחרת כשאין לך הזדמנות להיפרד והמוות בא בחטף וטרם זמנו. תמיד אצטער על הדברים שהוא רצה לעשות ולא זכה ועל ציוני דרך חשובים בחיי משפחתנו
שאורי כבר לא יהיה שותף להם. קצוות חשופים,פתוחים וכואבים.
"נחמו נחמו עמי" – במה לנחם ומי יטע תקווה? קריאה זו (כמו שהבנתי) פתוחה לכל דור ודור ולא מופנית למישהו מסויים. הפרט שואב נחמה מתוך האמונה שיש מי שממשיך, שיש משמעות ושמוטלת עליו האחריות להשלים את החסר בעקבות החסר שנוצר עם פטירתו של אדם קרוב ומשמעותי. העובדה שאתם כאן ואתנו מידי שנה – מאשרת זאת.
תודה לכם שאתם זוכרים.
אמא