מרץ 2008

"אמא, איני רוצה למות"
קרא האיש בקצה שנותיו.
הראות היתה גרועה באותו יום,
וקול אמו נשלף אליו מקרבתו כרשרוש נייר.
"היה לי פעם בן, בני,…
והיה לנו פעם סיכוי, בני"

"אבא, איני רוצה למות",
קרא האיש מקצה שנותיו.
"המלאך כבר כיתת את המאכלת, בני,
לכמה וכמה עתים בני,
על כמה וכמה הרים בני".
(ציטטה משיר של דוד אבידן)

יצחק- זה שכמעט הועלה לעולה בהר-המוריה, חי אמנם חיים ארוכים עד שכהו עיניו.
עד שכהו עיניו, אבל את השעה ההיא של העקידה, הוריש לצאצאיו:
הם נולדים  ומאכלת בלבם.

יש אומרים: "גורל". האם הגורל יכול להסביר רגע אחד על הר-עיבל שבו משתנים לפתע כל חייך? ובכלל: כמה זמן נמשך רגע? וכמה זמן נמשך אותו רגע שלך של דהירה למרחקים ארוכים?

ופתאום: הכל שבור ומנותץ.

כל מה שרצית להיות וכבר לא תהיה, הדברים ששמחו אותך, הדברים שהעציבו אותך, הדברים שהפחידו אותך. ואתה לא מטלפן יותר לספר בהתלהבות על "איך היה" ומה עשית או מה אכלת, לא נוסעים  לתחנת הרכבת להביא אותך לחמשוש, הדלת לא נפתחת ואתה לא מתכופף ונכנס עם חיוך ענק….

כל כך הרבה לאוים ילד, כל כך הרבה דברים שמלאו את חייך ולפתע נשללו ממך וכמה היינו רוצים להשיב לך אותם….

על קברך הנחתי פסלון של פו הדב, המחזיק בידיו שלט ועליו המילים שתרגומן לעברית:
אני מצטער/ת, וגם: סליחה.

תחושת האשמה, גם אם לא רציונלית, עדיין מציפה אותי. קשה  לי לקבל את העובדה שאנו כהורים לא הצלחנו לספק לך מעטפת הגנה מושלמת.

אי אפשר להמנע ממחשבות של "מה היה אילו" ומדוע לא מנעתי ממך את הדבר הזה.

יום אחד כשעמדתי במקום הזה, ליד קברך, דימיתי לשמוע אותך אומר:
"אמא, סליחה, סליחה. לא ידעתי שיהיה לך כל כך קשה בלעדי!"

ואז, נותרה כתשובה הקלישאה האומרת:
"אני יודעת שעשית מה שרצית לעשות, שלא יכולת אחרת"….

זכרונות הם משהו שמחמם אותך מבפנים, אך בה בעת גם קורע אותך. הגעגועים –
הם עכשיו הנוכחות, החיבוק.

אורי'לה!  אתה שהיית המורה הגדול בחיי.
הלואי ויכולתי לבקש ממך עכשיו לחבק את עצמך ולחייך:   בשבילך,  בשבילי,  בשביל כולנו.

אמא