Blog

יום זיכרון בטייסת 106 | א ב י ט ן

יום ראשון, גשום האחד במארס 1998. הגשם מרוקן את הרחבה מהלוחמים והחיילים שבדר"כ פוקדים אותה. כולם מכונסים במשרדים, במכלול המבצעי או חוצים במהירות את הרחבה מצד לצד, מנסים להירטב מה שפחות.

אני בחדר מערכות, מתכונן לעוד שבוע טיסות ולהדרכת בוקר  אותה אני מעביר, מופע משמעותי עבורי לאור העובדה שאני רק חודשיים בטייסת. גבי  אל הדלת, ומהעבר השני אני שומע את אורי בקולו הרועם. צחוקו מתגלגל ונוכחותו מורגשת כאילו הוא בתוך החדר. נשמעת התרחשות והתקהלות ממגנטת סביבו, כרגיל. אני מתלבט האם לצאת אליו.

בלימודים בביה"ס, בשיעורים בכיתה ובלימודים בבית לקראת הבגרויות, אורי היה המדריך. זה שיודע הכי טוב, כשהוא מסביר, מבינים הכי מהר ותמיד ידע לתבל הכל בחוש הומור משובח. ידיעותיו היו נרחבות משל כולנו והוא כרגיל, היה ממוקד, הפריד בין עיקר לתפל ולעולם לא נתן תחושה שאנחנו לא חכמים מספיק להבין את הכל, מה שכמובן לא היה נכון.

אורי היה בצורה טבעית הבחירה שלנו ללכת לבקש את הבקשות המיוחדות מהמורים וכאהוב המורות, היה חוזר עם תוצאות שמשמרות את מקומו כאהוב התלמידים.

בנבחרת הכדורסל אורי הבין מהר מכולם את התרגילים שהמאמן שירטט בקפידה על לוח האימון. הספיק לו תרגול אחד כדי להבין את מטרת התרגיל בעוד אנחנו נדרשנו לתרגול חוזר בכל האופציות ומשני הצדדים. אורי ללא ספק הבין את עוצמת הקבוצה על פני היכולת האישית.

במתקדם אורי  ואני היינו אחראים על כתיבת עלון החניכים בבית הספר לטיסה. המטרה היתה להעלות על הכתב את המתרחש בין כותלי בית הספר בצורה סאטירית אך גם בצורה מתוחכמת שלא תרגיז חלילה אף אחד מהמפקדים. אורי היה הכי מתאים והכי מוכשר למשימה.

ראייתו היתה חדה ולא היה פרט, התנהגות אנושית חריגה או אירוע שעינו לא צדה. כמו אמן הוא ידע לשרטט קריקטורות מדויקות של מצבים אנושיים, לנפח לממדים גדולים את העיקר ולהקטין את התפל. אני הייתי זורק נושאים לאוויר, ואורי, לרוב תוך כדי שהוא שוכב במיטתו, או יושב ומשעין את ראשו הגדול על ידו, היה יורה רעיונות לכל עבר ומשלח את חיציו המדויקים עד שאנחנו מתחננים להפסקה עקב כאבי בטן.

אורי היה חובב סאטירה והקפיד לא לפספס את ההקרנה של החמישייה הקאמרית במועדון פרחי טיס. אחר כך היה עושה ממנה מטעמים בהתאמותיו השנונות על אנשי הקורס והמפקדים.

אורי היה מישהו שרצית להיות איתו. ללמוד איתו למבחן, לשחק איתו בקבוצה, לצאת איתו לבלות או להתאמן ולהילחם איתו בטייסת. חלומי היה לטוס עם אורי במטוס דו-מושבי בטייסת. לא ידעתי שקוראים לזה כך בזמנו, אך היתה לאורי יכולת מופלאה לעבוד בצוות.

אני מחליט לא לצאת החוצה ולסיים את ההכנות לתדריך הבוקר. אפגוש את אורי אחרי המטס ובמהלך השבוע, יש לנו הרי את כל הזמן שבעולם.

מספר שעות לאחר מכן, אני עומד במדי א' רטובים מהגשם, מול בית מספר 106 ברחוב אינשטיין בחיפה, מודיע לשירי את הנורא מכל.

אורי יצא לרכב על קרן אור, אותו מטוס עליו טס את גיחת הסולו שלו בטייסת. והקרן – כבה אורה.

אביטן