רחוב אהרון בן-יוסף 217/32, שיכון בולגרים, כפר-אתא.
היום נקרא המקום "קרית-אתא" אבל אז, בילדותי, נקרא המקום כפר-אתא ומלבדו – ניתן לאמר שבעצם לא הכרתי באותה תקופה שום מקום אחר!
ידעתי שיש חיפה (במלעיל), אבל הנסיעות לחיפה באוטובוסים היו נדירות ולמען האמת, כלל וכלל לא מהנות.
אני זוכרת אנשים מזיעים, נדחפים ובאחת הפעמים כשנסעתי עם אבי לחיפה – שלף מישהו סכין ואיים לפגוע בנו אם לא ניתן לו לעלות לפנים משורת התור. למותר לציין שאבי ויתר מייד והמשכנו לחכות בתחנה עד שהגיע האוטובוס הבא…
כפר-אתא, זהו המקום בו גדלתי ובו ביליתי את שנות ילדותי הראשונות עד גיל 14.
מאחר ולא הכרתי שום מקום אחר – לא היתה לי נקודת השוואה – גם לא התלוננתי.
גרם מדרגות תלול הוביל לביתנו. אנו גרנו בקומה השנייה מעל קומת הקרקע שם היתה דירתם של משפחת פינקלשטיין: אבא, אמא, סבתא וילדה אחת – בת יחידה בשם איבונה ולימים נקרא שמה יעל.
גם אני הייתי בת יחידה לאמי, אבי וסבתי. בכלל, בסביבתנו אם היו למשפחה מספר ילדים, היתה אמי אומרת: "הם כמו חתולים. כל פעם נולד להם עוד ילד…"
גרם המדרגות הוביל למרפסת, או בלשון אותם הימים: "בלקון."
זכורה לי מרפסת צרה וארוכה עם עמודי בטון מסוגננים (כמו בואתיקן…?). למרפסת נודע תפקיד מרכזי וחשוב, בעיקר בימות הקיץ הלוהטים. סבתי ואני נהגנו לפרוס על הרצפה סדינים לבנים, לחים וספוגים במים. על הסדינים האלה ישנו. לא הדלקנו אור הן מחמת החסכון והן בגלל היתושים המרובים שהיו מנת חלקנו. בתקופת החופש הגדול, נהגתי לשחק על המרפסת.
הייתי לוקחת מטפחת גדולה וקושרת אותה בין שני עמודי בטון ויוצרת מעין ערסל מאולתר. לתוך הערסל הייתי מכניסה בובה: כרית שחגורת פלסטיק או בד חוצה אותה במרכזה. דמיינתי שזוהי בובה: דברתי איתה, האכלתי אותה, נדנדתי אותה….
אחרי כמה שנים זכיתי לקבל בובה קטנה עשוייה גומי גמיש, קרחת, ללא בגדים לגופה.
לבובה היו שני נקבים: האחד באזור הפה והשני בפי הטבעת. נהגתי לטפטף מים לפיה, ללחוץ על בטנה של בובת הגומי, עד שטיפות המים היו דולפות החוצה מצד אחוריה.
או אז, הייתי מנגבת אותה ומלבישה לה בגדים מסמרטוטים מאולתרים.
בכניסה לבית היה "הול" קטן שהוביל לסלון גדול.
ההול כלל שולחן, מיטת סוכנות עליה ישנה סבתי, ארון "לכל" חום עם מדבקה שעליה היה רשום כמדומני: "מס קנייה שולם כחוק" (מעולם לא עלה בדעתי לשאול את הורי מה פרש המדבקה המוזרה הזו, אבל בכל זאת, היא נראתה לי חשובה).
ההול הוביל למטבחון ואחריו היתה אפילו מרפסת מטבח ובה דלי, יעה ומטאטא. בין ההול למטבח, בגובה התקרה, הסתתר אינטרסול = מחסן. אין לי מושג מה היה באינטרסול, אבל נדמה לי ששם הסתירו דברים (אולי כסף?) ואולי חבילות מזון "קאר" שהתקבלו בארץ באותה תקופה מתורמים אמריקאיים. אני חשבתי לתומי באותה תקופה כי חבילות אלו הן מתנה מבני משפחה בארה"ב.
מעל ארון "לכל" עליו כבר סיפרתי לכם, היה מונח ארנק הכסף החום של סבתי. כשסבתי חטפה תנומה קלה בצהריים, הייתי מטפסת על כסא מושיטה יד ולוקחת לעצמי כל פעם פרוטה או שתיים. מאחר ואף פעם לא קנו לי סתם ממתק או שוקולד, נהגתי "לדאוג" לעצמי ומידי פעם יכולתי לקנות קרטיב או גרעינים. למזלי – לא נתפסתי אף פעם.
בסלון שכנה אחר כבוד מיטת השינה של הורי. מעל השידה שליד המיטה – רדיו ישן. אני זוכרת תסכיתי רדיו שנהגתי להאזין להם עם ההורים ובעיקר זכור לי תסכית אחד שחזר על עצמו הרבה זמן וגולל פרשה דרמטית על הזנחת הורים זקנים…
התסכית עורר בי תמיד רגשות עזים ואפילו דמעות. בהורי – עורר התסכית תקווה לגבי עתידי ועתידם.
באותו סלון היתה גם מיטתי. מיטת נוער וחצי (כך זה נקרא היום) עשוייה ברזל, אותה קבלנו ירושה מחברים. מתחת למיטה היה ארגז מצעים ובו הוחבאו שמיכות ודברים אחרים שלא נמצא להם מקום מתאים.
סלון אחד, מיטה זוגית, מיטת נוער וחצי ושולחן גם: שולחן לכה חומר עם זכוכית מעליו. הזכוכית נשענה על ארבע גומיות (קטנות ואדומות). מתחת לזכוכית השולחן הונחו תמונות שונות מהאלבום המשפחתי: הורי ואני, אני בתחפושת פורימית משתתפת בעדלויאדה, אני ובני דודים בשורה עורפית על מדרגות הבית ביום ההולדת שלי ועוד….