העיר מלאה ושוקקת חיים..
אני מסתובב לי ברחובות, מסדר מחשבות ומנסה למצוא את עצמי: קונה עגיל, נכנס לשלוח מייל להורים, נכנס לבית קפה לבדי.
מוזר להיות פה בתאריך הזה, חוויה משונה בעיר תוססת ומלאת חיים כשהיום השחור הזה מגיע ומזכיר שכבר איכשהו אבדו להם 8 שנים.
אני חושב על ההורים, על גליה, מיקה ויובל, מדמיין פרצופים עצובים אבל כמעט כבר לא מסוגל לדמיין את הפרצוף והדיבור של מי שבגלל מותו היום הזה כל כך עצוב לי..
נזכר פתאום בספר הצחוק והשכחה של מילן קונדרה שמזכיר כמה קצר הוא הזיכרון האנושי, גם כשמדובר בדבר היקר לנו מכל.
אבל הלב, הוא תמיד מנצח את הזיכרון, שואב ממנו פרטי מידע זעירים כדי לכאוב ולדאוב..
אוהב
אחיך תום
